לטייל עם התנ"ך: בעקבות דוד וגוליית
 
אחד הדברים המיוחדים בארץ שלנו, משהו שאין בשום מקום אחר בעולם, זאת הזכות לטייל בעקבות סיפורי התנ"ך. לקרוא על האירועים המרתקים עליהם גדלנו כולנו ממש באותו מקום שבו הם התרחשו מרגש אותי כל פעם מחדש. אין ספק, כשהרגליים שלך דורכות על אותם רגבי אדמה עליהם דרכו מלכים, גיבורים ונביאים, הסיפורים הידועים מקבלים משמעות אחרת.  
אחד מהשילובים האהובים עלי בין טיול וסיפור תנ"כי מרתק הוא סיור בתל עזקה ומבט על הנוף שבו עמדו זה מול זה, מחנה בני ישראל והפלישתים עד אותו קרב מכריע, בין דויד לגוליית.
את ההתפתחות העלילה הרי כולנו מכירים. הפלישתים נערכים מול בני ישראל וכל בוקר עולה הלוחם הכי מפחיד, הכי גדול, הכי חזק והכי אכזר שלהם, גוליית כמובן, ומתחיל להתגרות; מי יהיה מוכן להילחם נגדו פנים מול פנים ולהכריע את המערכה בדו קרב בודד? ככה זה נמשך, יום אחרי יום וגוליית רק צובר ביטחון. בצד השני אין אף אחד שיהיה אמיץ מספיק או טיפש מספיק או שניהם, כדי לקבל על עצמו את האתגר.
בינתיים, הבן הצעיר של ישי רועה את הצאן, הוא היחידי מכל אחיו שלא הלך לקרב, הוא עדיין צעיר מדי, ומישהו הרי חייב לדאוג לכבשים, וחוץ מזה הוא גם קטן גוף, רזה, אדמוני כבר אמרנו? אבל אחרי כמה ימים אבא שלו מורה לו להביא לאחיו הגדולים קצת צידה לדרך, "סנדביצ'ים" מסוג זה או אחר. בכל זאת, העימות עם הפלישתים מתארך ואין לדעת מתי ייגמר בינתיים צריך לאכול משהו, לא?
אז אותו נער, דויד, מגיע למחנה הישראלי ומתפלא לראות את גוליית הענק משוויץ בלי הכרה. מה הבעיה? אני מוכן להילחם איתו, הוא אומר מיד לאחיו ואפילו למלך, שהוא אם שכחתם שאוּל. אפשר להבין ששאול די מרוצה, סוף סוף נמצא הפראייר שיהיה מוכן להילחם נגד חיית האדם הזאת. הוא אפילו מציע לדויד את השריון שלו אבל דויד כידוע מסרב. הוא מעדיף לפגוש את גוליית כמו שהוא הולך לרעות צאן, חמוש רק ברוגטקה וחמישה חלוקי נחל שאסף בדרך. את מה שקרה בסוף, כולל האבן שטבעה במצחו של גוליית, כולל כריתת ראשו של גוליית והניצחון הגדול של הישראלים על הפלישתים כולנו זוכרים.
אז נוסעים על כביש 38 מבית שמש דרומה, פונים ימינה בצומת עזקה ושמאלה לפארק בריטניה. מחנים את המכונית בחניון של תל עזקה ועולים כמה מטרים לתצפית. בדרך התקינה קרן קיימת לישראל עמודי אבן נמוכים שעליהם ציטוטים משמואל א' מהפרקים הרלבנטיים. זה מיד מכניס את כולם לאווירה. גם התצפית עצמה מסודרת ויפה, יש מקום לשבת ולהסתכל. הנוף מרהיב ומדהים לחשוב שבדיוק פה כל זה קרה. אפשר לראות את עמק האלה ואת הגבעות משני צדדיו שם הוקמו המחנות היריבים, אפשר לדמיין להצביע ולהסביר בדיוק איך הכול קרה.
לטיול מסוג זה חובה, ממש חובה, לקחת את ספר הספרים ולקרוא את הסיפור המעשה כמו שהוא מתואר בשמואל א' פרק י"ז. כל מי שנמצא על הפסגה, אפילו הילדים הקטנים ביותר, אפילו אותם תלמידים שתמיד שונאים תנ"ך, כולם מקשיבים בדממה לתיאור הנפלא של האירועים והקרב.
בדרך כלל מתפתח דיון, על מלחמות, על מלכים, על גבורה ועל חוכמה. אין ספק התיאור של נער קטון הבא להילחם בלוחם ענק ומפחיד ייצר את אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה.
את הטיול מומלץ לסיים במסלול קצר הנקרא שביל הבורות והבארות, כשלושה קילומטרים של הליכה נינוחה במסלול מעגלי שמתאימה למשפחות. היציאה למסלול נעשית מחניון בתוך פארק בריטניה, לא רחוק מהעלייה לתל עזקה.
לפני הנסיעה חזרה הביתה אפשר לעשות פיקניק בחניון המסודר בסוף המסלול.
אין ספק, לא דומה שיעור תנ"ך בכיתה לטיול בשטח שבו קרה כל מה שעליו מסופר. בדרך כלל גם בנסיעה הביתה מתנהלות שיחות על אותה השתלשלות אירועים מופלאים. לטעמי, גם אחרי יותר מאלפיים שנה אפשר בהחלט ללמוד משהו מדויד הצעיר, משהו על פתרון של בעיות סבוכות בעזרת מחשבה מקורית, על תעוזה, על ביטחון עצמי, על ניצול היתרון היחסי שלך. בטח יש עוד דברים, אבל אותם נלמד בטיולים הבאים.
ואי אפשר לסיים בלי מילותיו האלמותיות של המשורר, סנדרסון כמובן,
(לא לשכוח לשים בדיסק של האוטו לקראת הטיול):
 
...כל התנ"ך אמר תודה והתרגש
אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש...