אמיר דומני - מורה דרך

          חווית טיול אחרת
עברית  |  English  |  


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


ליצירת קשר :
טלפון 054-5929706

מייל:
amir.domany@gmail.com
דף הבית >> הבלוג המטייל של אמיר
הבלוג המטייל של אמיר          
 
 
תגובות

התבור

יש בו משהו בתבור שמושך אותי אליו. הוא לא כל כך גבוה – 588 מטר, לא מרשים, אין לו צוקים מאיימים, ובכל זאת הוא שם, בודד לו בשטח, נראה מכל מקום. אולי זאת צורתו המושלמת, מין הר עגול כמו שמציירים בספרי ילדים.

אנחנו נוסעים לתבור, מגיעים לכפר דבורייה ומשם עולים עם האוטו בדרך עקלקלה עד פסגת ההר, שם מחכה לנו כנסיה מפוארת, הם יודעים לבנות הנוצרים האלו, בכניסה מחכים לנו פסלים של פאולוס השישי - האפיפיור שביקר כאן ב 1964 ושל אנטוניו ברלוצי – אדריכל איטלקי נודע שתכנן את הכנסייה.

הכנסייה באה לספר את "מפגש הפסגה" שערך כאן ישו עם משה רבנו ואליהו הנביא. ובתוך הכנסייה יש קאפלה המוקדשת לכל אחד מהאישים הנכבדים. זה המקום הראשון בו התגלה "הטבע האלוהי" של ישו אל מול תלמידיו, מכאן חשיבות המקום. בשבתות אפשר עם קצת מזל לשמוע את הנזירים או קבוצות תיירים שרים את תפילות הבוקר, באקוסטיקה המיוחדת של המנזר זה נשמע מרשים ביותר.

אבל עם כל הכבוד לנצרות, הסיפור שהכי כיף לספר כאן, על פסגת התבור, הוא סיפור שירת דבורה -סיפורם של יעל, סיסרא וברק בן אבינועם, ואיזה סיפור מדהים זה. התבור מופיע בתנ"ך מספר פעמים, אבל אין ספק שזה הסיפור הבולט מבינם.

הימים הם ימי תקופת השופטים, בני ישראל הגיעו ממצרים אבל יש להם קשיים להתיישב בארצנו, הם לא לבד כאן ולא כולם כל כך שמחים לקבל אותם.  (מזכיר משהו לא?) באזור הגליל שולט יבין מלך כנען בעזרת שר צבאו האימתני סיסרא שיש לו צבא מרשים עם החידוש הצבאי האחרון – רכבי ברזל!

צבאו של סיסרא נמצא בחרושת הגויים. הדילמה הראשונה של סיפורנו – איפה היא חרושת הגויים? האם כמו שרוב החוקרים חושבים ליד קרית חרושת היא חלק מטבעון של היום – ממש ליד הבית שלי בשער העמקים? או שאולי כמו שפרופסור אדם זרטל חושב היא בכלל בואדי ערה וסיסרא הוא ראש השבט של אנשי סרדיניה שפלשו לארץ בדומה לפלישתים.

בכל מקרה, את הצד של ה"רעים" יש לנו. ומי בצד של ה"טובים"? קודם כל יש לנו שופטת – דבורה הנביאה – כבר הפתעה, אישה מובילה את בני ישראל! בחברה פטריארכלית ומאד לא פמיניסטית זה ממש לא מובן מאליו והיא אפילו לא הגיבורה הראשית של הסיפור.

דבורה הנביאה קוראת אליה את שר צבאה - ברק בן אבינעם ומורה לו לצאת למלחמה בסיסרא, ברק לא כל כך מתלהב, הוא מתנה את יציאתו לקרב בכך שגם דבורה תצא עמו. דבורה מצדה אומרת, אני אבוא, אבל תדע לך שהתהילה לא תהיה שלך, אישה תיקח אותה, אכן פמיניזם קדום במיטבו.

סיפור הקרב עצמו הוא די פשוט, ברק משך בחוכמה רבה את צבאו של סיסרא לתבור ורכבי הברזל של סיסרא שקעו בנחל הקישון וכך נוטרל היתרון היחסי שהיה לסיסרא.

קצת מפליא הנושא הגיאוגרפי כאן, אין מגיע הקישון לתבור? ואיך הצליח אותו נחל קטן ומזוהם שאני מכיר מאזור מפרץ חיפה, להטביע  את כל צבאו של סיסרא?  מסתבר שהקישון מתחיל את זרימתו מאזור ג'נין, דרך עמק יזרעאל בואך הים התיכון. היום כבר אין זרימה באזור התבור שלא לדבר על יצירת ביצות, כנראה הייתה שנה גשומה.. מאד גשומה..

ועכשיו מגיע שיאו של סיפורנו – סיסרא נמצא במנוסה כשלפתע מבחין ביעל – אשת חבר הקיני, לכאורה בת בריתו כי הרי הוא חבר של שבט הקיני, היא מזמינה אותו אליה לאוהל לכוס מים. בימינו היו קוראים לזה בטח "כוס קפה". אז ככה שניהם מבלים באוהל, למה לא? בחוץ משתוללת המלחמה והם שותים להם בכיף.

אבל אנחנו הרי לא תמימים, ואפילו לפי התנ"ך זה לא נגמר בכוס מים. ע"פ ספר שופטים פרק ד' יעל נותנת לו כוס חלב מרדימה אותו והורגת אותו עם יתד ברקה. ע"פ פירושים שונים מהמשנה והתלמוד ועד ימינו הכניסה יעל את סיסרא למיטתה, העניקה לו מחסדיה וכך הרדימה ולאחר מכן והרגה אותו.

אז מי את יעל? אותה דמות שכה רבות מבנות ישראל קרויות על שמך? האם גיבורה? האם זונה? האם גם וגם?
שירת דבורה המתוארת בשופטים פרק ה' מדגישה את חשיבותה של יעל ומהללת אותה  " תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (שופטים, ה', 24).

פירוש מקובל אומר שיעל הקריבה את עצמה כדי להציל את עם ישראל. דורות של פרשני תורה ורבנים הביאו אותה בתור דוגמא כשפסקו על נשים שהצילו את עצמן ואת וסביבתן באמצעות הנשיות שלהן.

לכל אורך ההיסטוריה הקודרת של העם היהודי מימי הביניים וגירוש ספרד, דרך אירופה של תקופת השואה ואפילו עד לוחמות מוסד עלומות שם תמיד אפשר היה למצוא נשים שניצלו את מה שהטבע נתן להן כדי לעזור לעם ישראל, ותמיד שמן נקשר ליעל המקראית.

אם נחזור קצת להר התבור עצמו, חוץ מהיסטוריה וסיפורי קרבות הוא מעניק לנו גם אפשרויות טיול מגוונות. הטיול הכי פופולרי הוא שביל הפסגה – כשלושה ק"מ של מסלול מעגלי מקסים, בעיקר בחורף ובאביב. מתאים למשפחות עם ילדים ומהנה מאד.   
למי שמעוניין במסלול אתגרי קצת יותר, אפשר לעלות על התבור כחלק מ"שביל ישראל", לעשות חלק משביל הפסגה ולרדת. אבל אל תתנו למורדות המעוגלים של ההר הזה להטעות אתכם, הטיפוס שווה אבל בכלל לא קל.
 
לעמוד הפוסט תאריך: 02/12/2012 12:51:00 תגובות:
תגובות

בעקבות דוד וגוליית

לטייל עם התנ"ך: בעקבות דוד וגוליית
 
אחד הדברים המיוחדים בארץ שלנו, משהו שאין בשום מקום אחר בעולם, זאת הזכות לטייל בעקבות סיפורי התנ"ך. לקרוא על האירועים המרתקים עליהם גדלנו כולנו ממש באותו מקום שבו הם התרחשו מרגש אותי כל פעם מחדש. אין ספק, כשהרגליים שלך דורכות על אותם רגבי אדמה עליהם דרכו מלכים, גיבורים ונביאים, הסיפורים הידועים מקבלים משמעות אחרת.  
אחד מהשילובים האהובים עלי בין טיול וסיפור תנ"כי מרתק הוא סיור בתל עזקה ומבט על הנוף שבו עמדו זה מול זה, מחנה בני ישראל והפלישתים עד אותו קרב מכריע, בין דויד לגוליית.
את ההתפתחות העלילה הרי כולנו מכירים. הפלישתים נערכים מול בני ישראל וכל בוקר עולה הלוחם הכי מפחיד, הכי גדול, הכי חזק והכי אכזר שלהם, גוליית כמובן, ומתחיל להתגרות; מי יהיה מוכן להילחם נגדו פנים מול פנים ולהכריע את המערכה בדו קרב בודד? ככה זה נמשך, יום אחרי יום וגוליית רק צובר ביטחון. בצד השני אין אף אחד שיהיה אמיץ מספיק או טיפש מספיק או שניהם, כדי לקבל על עצמו את האתגר.
בינתיים, הבן הצעיר של ישי רועה את הצאן, הוא היחידי מכל אחיו שלא הלך לקרב, הוא עדיין צעיר מדי, ומישהו הרי חייב לדאוג לכבשים, וחוץ מזה הוא גם קטן גוף, רזה, אדמוני כבר אמרנו? אבל אחרי כמה ימים אבא שלו מורה לו להביא לאחיו הגדולים קצת צידה לדרך, "סנדביצ'ים" מסוג זה או אחר. בכל זאת, העימות עם הפלישתים מתארך ואין לדעת מתי ייגמר בינתיים צריך לאכול משהו, לא?
אז אותו נער, דויד, מגיע למחנה הישראלי ומתפלא לראות את גוליית הענק משוויץ בלי הכרה. מה הבעיה? אני מוכן להילחם איתו, הוא אומר מיד לאחיו ואפילו למלך, שהוא אם שכחתם שאוּל. אפשר להבין ששאול די מרוצה, סוף סוף נמצא הפראייר שיהיה מוכן להילחם נגד חיית האדם הזאת. הוא אפילו מציע לדויד את השריון שלו אבל דויד כידוע מסרב. הוא מעדיף לפגוש את גוליית כמו שהוא הולך לרעות צאן, חמוש רק ברוגטקה וחמישה חלוקי נחל שאסף בדרך. את מה שקרה בסוף, כולל האבן שטבעה במצחו של גוליית, כולל כריתת ראשו של גוליית והניצחון הגדול של הישראלים על הפלישתים כולנו זוכרים.
אז נוסעים על כביש 38 מבית שמש דרומה, פונים ימינה בצומת עזקה ושמאלה לפארק בריטניה. מחנים את המכונית בחניון של תל עזקה ועולים כמה מטרים לתצפית. בדרך התקינה קרן קיימת לישראל עמודי אבן נמוכים שעליהם ציטוטים משמואל א' מהפרקים הרלבנטיים. זה מיד מכניס את כולם לאווירה. גם התצפית עצמה מסודרת ויפה, יש מקום לשבת ולהסתכל. הנוף מרהיב ומדהים לחשוב שבדיוק פה כל זה קרה. אפשר לראות את עמק האלה ואת הגבעות משני צדדיו שם הוקמו המחנות היריבים, אפשר לדמיין להצביע ולהסביר בדיוק איך הכול קרה.
לטיול מסוג זה חובה, ממש חובה, לקחת את ספר הספרים ולקרוא את הסיפור המעשה כמו שהוא מתואר בשמואל א' פרק י"ז. כל מי שנמצא על הפסגה, אפילו הילדים הקטנים ביותר, אפילו אותם תלמידים שתמיד שונאים תנ"ך, כולם מקשיבים בדממה לתיאור הנפלא של האירועים והקרב.
בדרך כלל מתפתח דיון, על מלחמות, על מלכים, על גבורה ועל חוכמה. אין ספק התיאור של נער קטון הבא להילחם בלוחם ענק ומפחיד ייצר את אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה.
את הטיול מומלץ לסיים במסלול קצר הנקרא שביל הבורות והבארות, כשלושה קילומטרים של הליכה נינוחה במסלול מעגלי שמתאימה למשפחות. היציאה למסלול נעשית מחניון בתוך פארק בריטניה, לא רחוק מהעלייה לתל עזקה.
לפני הנסיעה חזרה הביתה אפשר לעשות פיקניק בחניון המסודר בסוף המסלול.
אין ספק, לא דומה שיעור תנ"ך בכיתה לטיול בשטח שבו קרה כל מה שעליו מסופר. בדרך כלל גם בנסיעה הביתה מתנהלות שיחות על אותה השתלשלות אירועים מופלאים. לטעמי, גם אחרי יותר מאלפיים שנה אפשר בהחלט ללמוד משהו מדויד הצעיר, משהו על פתרון של בעיות סבוכות בעזרת מחשבה מקורית, על תעוזה, על ביטחון עצמי, על ניצול היתרון היחסי שלך. בטח יש עוד דברים, אבל אותם נלמד בטיולים הבאים.
ואי אפשר לסיים בלי מילותיו האלמותיות של המשורר, סנדרסון כמובן,
(לא לשכוח לשים בדיסק של האוטו לקראת הטיול):
 
...כל התנ"ך אמר תודה והתרגש
אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש...
 
לעמוד הפוסט תאריך: 05/11/2012 09:48:00 תגובות:
תגובות

הטיול הראשון שלי כמדריך מוסמך

הטיול הראשון אחרי קורס ההדרכה

הטיול הראשון שהדרכתי הציב בפני כמה אתגרים שלא הוזכרו אף לא ברמז בקורס מורי דרך. הלקוחות היו יהודים חמים מבוליביה; שתי אחיות בשנות החמישים לחייהן, שחיו בארץ מזמן, בעליהן, שני ילדים בגילאי העשרה המוקדמים (מחוברים תמידית למיני מסכים ואוזניות) והסבתא, משפחה טיפוסית חשבתי לעצמי, אז זהו שלא.

בקורס דווקא דיברו על קהל רב דורי, והזהירו אותנו שהכי קשה להדריך משפחות – הילדים רוצים כיף, ההורים רוצים תוכן והסבתא רוצה בעיקר לנוח. אבל המשפחה הזאת היתה יכולה להיות אתגר גם למדריך עם עשרים שנות ניסיון, שלא לדבר עלי שרק יצאתי מהקורס, תמים, אידיאליסט, עם החלב על השפתיים כמו שפעם היו אומרים.

התחלנו בקיסריה, נכנסנו לאמפי, הלכנו בין השרידים המרשימים, דיברתי קצת על הורדוס שהקים את העיר, על הנמל המפואר, על מפעליו ברחבי הארץ, ועל אופיו האנטי-חברתי בעליל. נראה ששתי האחיות מתעניינות, הן אף שאלו שאלות לעניין והוסיפו רשמים משלהן. את הילדים לעומת זאת זה לא עניין במיוחד, בכל אופן לא מספיק כדי שיתנתקו מהמכשירים הניידים שלהם. אבל בדיוק כשרציתי להזכיר את פטרוס ופאולוס שעברו כאן ואולי אפילו את פונטיוס פילטוס המפורסם שמונצח בעיר, גילינו ששני הבעלים נעלמו להם.

לא היתה שום סיבה לפאניקה, מצאנו אותם בבאר הקרוב, בודקים את איכות הבירות המקומיות, לא מוטרדים כלל מכך שאת החלק החשוב של ההרצאה שלי הם הפסידו. הייתי עד לשיחה נרגשת בין הבעלים לנשים ובפעם הראשונה, וממש לא האחרונה בטיול הספציפי הזה, הצטערתי שהספרדית שלי מוגבלת למשהו כמו עשר מילים. אין מה לעשות, לו בעברי הרחוק הייתי שוקד על השכלתי וצופה באופרות סבון איכותיות במקום סתם לבזבז את הזמן, הייתה הספרדית שלי במקום אחר לגמרי.

המשכנו לחיפה, ההתרגשות הלכה וגברה משום שממש פה באוניברסיטה למדו האחיות לפני עשרים שנה. אח אלה היו ימים, מי לא אוהב להיזכר בעצמו לפני עשרים שנה... אני ניסיתי לדבר על  כיבוש חיפה במלחה"ע הראשונה, על ביקור ווילהאם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה בעיר ובארץ ועל המושבה הגרמנית הטמפלרית אבל הן דיברו על דברים אחרים, את המילים לא הבנתי אבל את הדוק שכיסה את עיניהן ואת האנחות שנאנחו בסוף המשפטים אפשר היה לזהות בכל שפה. בצר לי פניתי לילדים (הגברים בשלב הזה ניסו בעיקר ללכת ישר, הבירה המקומית כנראה לא הכזיבה) הפעלתי עליהם את הקסם הכי מלהיב של חיפה, תצפית על הגנים הבהאים, אבל למרות הנוף המדהים וההרצאה המלומדת שנתתי על ההיסטוריה החשאית של הדת הבהאית, הם המשיכו להתייחס אלי כאילו הייתי אוויר. 

מחיפה המשכנו לעכו. בדרך נקלעתי לשיחה מרתקת עם אחד הגברים שכנראה הצליח לפוגג את האלכוהול, בחור מקסים, משכיל ושנון, ששליטתו באנגלית פחותה במעט משליטתי בספרדית. עד היום אין לי מושג על מה דיברנו אך באופן מפליא לא התגלעו בינינו שום חילוקי דעות. הנהנתי בהסכמה לכל מה שאמר, מה שגרם לי לחשוב שלפעמים היעדר שפה משותפת מהווה בסיס נפלא להבנה בין תרבותית.

עצרנו כדי לראות קיבוץ - חדרי ילדים, מפעל, חדר אוכל, רפת – ומכל הדברים שראינו דווקא זה ריתק אותם יותר מהכול. אפילו הילדים התנתקו לכמה דקות מהמסכים והקשיבו לאמהות שלהם מתרגמות אותי, מתפלאים ושואלים שוב ושוב, רק כדי להיות בטוחים. זה כנראה נשמע להם יותר מדי דמיוני, האם באמת היה לכל אחד מקום משלו, ילדים בבתי הילדים, הורים בבתי ההורים ופרות בבתים של פרות?

בעכו טיילנו בנמל בערב, התרשמנו מהשקיעה היפה, ומהאווירה הססגונית של השוק, אני רציתי להמשיך ולהסתובב, היו לי עוד דברים רבים להראות ולספר עליהם אבל אז לחשה לי אחת האימהות, "זה לא מסוכן, אנחנו היהודים היחידים כאן..." מסתבר שאפילו אווירת שוק ססגונית יכולה להתפרש קצת מאיימת למי שבא ממקומות אחרים.

ביום השני נסענו לנצרת, לכנסיית הבשורה המרשימה שם קיבלה מריה את הבשורה שהיא בהריון מרוח הקודש. התפתח ויכוח, הסבתא אמרה שלא ימכרו לה שטויות, היא כבר זקנה מדי בשביל להאמין לזה, מריה לא היתה בתולה ולישו בכלל היו אחים, וכל המשפחתולוגיה הנוצרית הזאת היא סתם קשקוש. אני ניסיתי לסנגר קצת על ישו, בכל זאת לא נעים, והרי כך גם לימדו אותנו בקורס, אבל את הסבתא זה לא ממש שכנע.

מנצרת נסענו לכנרת שם סוף סוף גם הילדים נהנו, כל המשפחה נכנסה למים והשפריצו אחד על השני, עזבתי אותם קצת לנפשם, בתורת השפרצות המים לא הרגשתי שאני יכול לחדש להם... בערב ירדנו לטיילת של טבריה שהפתיעה לטובה. יש מיצג מרשים של מזרקות מים ווידאו שמוקרן ברקע, טבריה טבריה, אמרתי לעצמי, לו היית צפת...

את החוויה שהילדים יזכרו באופן החי ביותר מישראל חווינו לקראת סוף הטיול בכפר התלמודי בקצרין, שהוא שחזור של החיים בתקופת המשנה והתלמוד. בית הבד ליצור שמן זית וגת ליצור יין לא עוררו שום התלהבות ובית כנסת העתיק עניין רק את המבוגרים. אבל כשראינו שיחי סברס נתקפו הילדים בתשוקה אדירה לפרות הקוצניים. ניסיתי לעצור בעדם, להסביר להם שיזהרו, שיש בזה הרבה קוצים... לא עזר... המציאות לפעמים דוקרת, אחרי המפגש עם השיחים בילו הילדים כשעה ביללות שבר ונסיונות נואשים להוציא את הקוצים שנתקעו בידיים תוך כדי שהם נשבעים שיותר הם לא נוגעים בפרי הזה.

בדרך חזרה, חשבתי לעצמי, טוב משפחות זה קשה, קהל רב דורי אכן מאתגר אבל אלה החיים האמתיים. למרות שגמרתי בהצלחה את הקורס כנראה שיש לי עוד מה ללמוד אבל זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מהדרך. חוץ מזה לארץ שלנו יש מסתבר דרך לחדור ולהגיע לכל אחד שבא אליה. כנראה שאיכשהו אי אפשר להישאר אדיש לפיסת הארץ המיוחדת הזאת שלנו. נפרדנו בשדה התעופה בנשיקות וחיבוקים, אפילו דמעה אחת או שתיים זלגה מהעיניים. הלקוחות הראשונים שלי הודו לי בספרדית שכבר התחלתי להבין והבטיחו לחזור בקרוב. אפילו לי היה קשה להישאר אדיש, ככה זה, אופרת סבון או לא.
 
לעמוד הפוסט תאריך: 09/10/2012 10:16:00 תגובות:
לייבסיטי - בניית אתרים